אני חושב שהפוסט הזה התבשל בתוכי הרבה מאוד זמן. כמה הרבה? מאז עצרת רבין (או בשמה הידוע – פסטירבין) לפני שנתיים. זה היה גם הפסטיברבין האחרון שלי. לפני שזה יהפוך לעוד הספד של השמאל הישראלי אחזור לנושא.
בעצרת עלה לנעום שימעון פרס, דאז באמצע שנות השמונים לחייו, והעביר כהרגלו מסרים של שלום ושיוויון, בטון ממלכתי ומאופק. אחריו עלו, אתם יודעים לבד מי, ושרו את שיר השלום. על כולם, פרט אולי לשמעון, ניכר העשור הזה שעבר עליהם והפילו אותם לקרשים. זו הייתה העצרת העשירית שנכחתי בה והיא נזכרה בתור אחת הגדולות. אולי היה זה מזג האוויר הנוח או פער בין כוכב נולד לשיר ולבין ספיישל היורדים בגדול של רצים לדירה ולאנשים היה קצת משעמם. אופטמיים יותר יצביעו על אותה עצרת ויאמרו שהנה, אלו היו ניצני מחאת האוהלים שתקום שנה וחצי מאוחר יותר ואולי הצורך לצאת מהעצרת ולחזור אליה גרמו לי להעריך את כמות האנשים.
כך או כך, היו הרבה אנשים באותה העצרת. ילדי תנועות הנוער שבמקרה הטוב היו בגנון כשרבין נרצח, שמאלנים חרוצים ותושבי מדינת תל אביב. בזמן שפילסנו את דריכנו פנימה אל תוך ההמון חיפשתי שכבת גיל מאוד מסויימת. חיפשתי אנשים בגילאי שלושים פלוס מינוס. ילדי הנרות הגדולים יותר, שהספיקו להתבגר ולהישרט עוד יותר שהספיקו לסיים תואר או שתיים ואחרי זה פנו לפוליטיקה כדי להמשיך את מורשת השלום. הרי באותה תקופה, הסכמי השלום היו משהו בר השגה, או לפחות כך היה נדמה.
במקום שיהיו ילדי נרות מבוגרים על הבמה, ישבו שם אנשים שחיו שניים-שלושה חיים כל אחד ועדיין מחכים לדור הבא שיבוא ויקח את המושכות מידם, לא שהימין הציג גיוון ורענמות של ממש. הדבר הכי מפתיע שקרה שם היה אריאל שרון ב-2001, ובמקום שיהיו ילדי נרות מבוגרים בקהל התסובבו שם המוני אנשים שונים ולא כל כך שווים.
חוק הבחירה הישירה (92) ורצח רבין שמו קץ לשלטון החזק במדינת ישראל הפכו את זירה הפוליטית שבה נאבקו רבין, פרס ושמיר לביצה מסריחה שמכתירה מלך חדש בכל יום. בין 69-96 – כמעט 17 שנה ושבע ממשלות, לשלושת המפלגות הגדולות היו כ-90 מושבים בכנסת (100 ב-73, 87 ב-88) והיה ברור מי היא המלפגה הנבחרת (40 עד 56 מנדטים). מאז 99 שלושת המפלגות הגדולות לא מצליחות לעבור את שבעים המנטדים. ביטול החוק ב-03 (ב-2006 שלושת המפלגות הגדולות הגיעו ל-60 מנטדים) לא רק שלא יצר יציבות אלא הוביל למצב האבסורדי לפני שלוש שנים בו המפלגה שזכתה במירב הקולות יושבת באופוזציה. אבל זה כבר נושא לדיון של יום אחר.
באותו פסטירבין, בכיתי בדרך הביתה. בכיתי כי בתוך עשור וקצת הפך השלטון בפרט והפוליטיקה למשחק-קקי של אנשים מגוחכים. ומזל שבכיתי באותו ערב, כי השנתיים שעברו מאז גרמו לערב הזה להיראות כמו מפגן ראווה לציבור המתון. ההידבקויות לכיסא של ברק, אולמרט, ושל עוד כמה ראשי מפלגות מחליאים אותי. ומה הקשר של יאיר לפיד לכל הסיפור? יאיר לפין, ניצן הורוביץ ואורי אורבך מהווים דם טרי, בדיוק כמו ששמחתי כאשר שלי יחימוביץ' הצטרפה לפוליטיקה. כשיש כזו צחנה משמח לראות אנשים נקיים נכנסים בעוז לשם, לקוות (לשווא) שהם יצליחו לשנות משהו ואולי חלילה להתחיל דור חדש בפוליטיקה הישראלית.
בכותרת הבטחתי גם שלא אבציע לפיד, לא הבן ולא האב (ז"ל). בסופו של דבר, כשאני שם פתק בקלפי, אני אוהב לדעת מה עשה מי שאני מצביע עבורו. לא באיזה הכרזות הוא יצא. כן אילו פליטות פה שלו לקחו אותנו שנים אחורה וכן מה הוא הצביע מתי. אני קורה לקורא וחצי שלי לעשות את אותו הדבר. לקרוא ולבדוק. לעשות משהו שנשכח בתרבות הריאליטי-אינסטנט-היורז שמושלטת אלינו. אני קורה לך וגם לך לקרוא ולהבין לחקור ולהחליט. עדיף דעה עם סתירות מאשר סיסמאות ריקות. עדיף רקורד של הישגים אמיתיים או לפחות רקורד נקי מאשר הרקורד המצחין שחלק מקובעי המדיניות שלנו.
לסיום, אזכיר לכם את החרצפוים. כן כן, הסאטירה מטורפת על הפוליקאים הישנים. אז יכלו לצלוב פוליקאי על מה שהדעות שהוא מביע. אחרי זה הפך לפופ-סאטירה בה צחקו על אופן הביטוי או המראה שלהם וכיום יש חוק גם נגד זה.